זאת הנקמה שלי' אמרה סבתי ונישקה את בתי. הנינה שלה.
יום הזכרון לשואה ולגבורה השנה הרבה יותר מרגש ועוצמתי עבורי.
לפני 14 שבועות הפכתי לאמא. בלידת בתי ילדתי גם את הנינה הראשונה של סביי. את דור ההמשך.
יש לי שלושה סבים ניצולי שואה. רק שניים נשארו בחיים. והסיפורים אין סופיים.
הקשיבו להם. זכרו אותם.
את הנזכור של אבא קובנר אני מכירה בע"פ.
אך השנה שמעתי אותו בעודי אוחזת בבתי הקטנה. צמרמורת עברה בגופי ודמעות חנקו אותי בשומעי את המשפטים
"את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת."
מאחלת לכולנו שנזכור ונכבד. נכבד את המתים ונכבד את החיים. מייחלת למדינה שבה שורדי השואה יוכלו לחיות בכבוד עד יומם האחרון. למדינה בה לא שונאים. אלא אוהבים.
כי אדם לאדם - אדם.
בתמונה, כולנו ליד קיר הזכרון שלנו.
סבא וסבתא שלי, עם דניאל, נינתם, ואיתי. ליד קיר הזכרון של משפחתנו.
נזכור / אבא קובנר
נזכור את אחינו ואחיותינו,
את בתי העיר ואת בתי הכפר,
את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח
את הישיש בקלסתר פניו
את האם בסודרה
את הנערה בצמותיה
את הטף
את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם
את כל עדת היהודים אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי.
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .
את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת.
את הרגליים את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.
ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שחפן את הברזל הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד
והם ברי הלבב והם פקוחי העיניים והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע. נזכור את היום. את היום בצהריו.
את השמש שעלתה על מוקד הדמים
את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.
נזכור את אחינו ואחיותינו,
את בתי העיר ואת בתי הכפר,
את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח
את הישיש בקלסתר פניו
את האם בסודרה
את הנערה בצמותיה
את הטף
את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם
את כל עדת היהודים אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי.
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .
את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת.
את הרגליים את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.
ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שחפן את הברזל הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד
והם ברי הלבב והם פקוחי העיניים והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע. נזכור את היום. את היום בצהריו.
את השמש שעלתה על מוקד הדמים
את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה